<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין קל"ג</h1>
<h2>דף לו:</h2>
והמצוה הקל"ג היא שהזהיר כל זר מאכול כל תרומה והוא אמרו (אמור כ"ב י') וכל זר לא יאכל קדש. וירצה בקדש הזה התרומה. וכן הבכורים שהם נקראו תרומה כמו שאבאר (סוף ל' קמ"ט). וזה רציתי באמרי כל תרומה. ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה בידי שמים ואינו חייב תוספת חומש אלא בשוגג כמו שהתבאר בששי (מ"א—ב') ושביעי (מ"א) ממסכת תרומה. ובתשיעי מסנהדרין (פ"ג:) מנו מחוייבי מיתה בידי שמים ובכללם זר שאכל תרומה. ושמו ראיית זה אמרו (שם כ"ב ט') ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל קדש. ובשני מבכורים (מ"א וחלה ספ"ק) אמרו התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורים לזרים. ורב (פ"ג:) חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה. וידוע (ש"נ) כי רב תנא הוא ופליג. וכבר בארנו בחבורנו בפירוש המשנה (סוטה פ"ב סמ"ה, ופ"ג סמ"ג, ושבועו' פ"א מ"ד, ופ' חלק מ"ג) שכל מחלוקת שלא תחייב חלוף במעשה אלא בסברא לבד לא אפסוק בו הלכה ולא אומר הלכה כפלוני. לפיכך לא אומַר הֵנה אם הלכה כרב או כסתם משנה כי לדברי הכל לוקה. לפי שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מן הלאוין לוקה כמו שביארנו בהקדמות זה המאמר (ריש שרש י"ד קצ"ג.:). וכן כל מועל בקדשים במזיד לוקה בלא ספק. והוא אמרם בנדה (מ"ו:) על הסמוך לאיש כשהקדיש, אמרו הקדיש הוא ואכלו אחרים רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו לוקין.
